בעלי, אני ושנת 2020 שבינינו

התחתנתי בגיל 24, בעלי היה בן 27. החלומות שלנו נסובו אז על הצלחות קרייריסטיות בעיקר, ממש קצת על זוגיות ועוד יותר קצת על ילדים. דיברנו שנינו על כך שנתחתן, נביא שני ילדים, אם הם יצאו בת ובן נקרא להם אדווה ואביב, וזהו. את כל יתר הזמן נקדיש להתפתחות עצמית, עוצמתית שכזו, שנינו ביחד נכבוש את העולם. עברו חלפו להם עשרים ותשע שנים. נולדו לנו שני ילדים, לגדולה קוראים אדווה ולקטן, ובכן, אביב. מימשנו הרבה מהחלומות שלנו עד לרגע הזה של חודש מרץ 2020, ואפילו בנינו לנו קן זוגי משפחתי מרווח וחמים עד ש… 

עד שהגיעה שנת הקורונה והכריחה אותי לעצור. זו הייתה די הפעם הראשונה שרק אותי עצרו, בעלי המשיך לו באותו המסלול של ימי טרום קורונה, כי מרצים באוניברסיטה לא הפסיקו לעבוד ואפילו את השיעורים שלהם הם מעבירים דרך הזום. אני לא יכולתי להמשיך בשלי. סדנאות ציור אי אפשר להעביר דרך הזום ולכן כל הקבוצות שלי נשרו בבת אחת ואני הפכתי פתאום לעקרת בית. שנת 2020 הכריחה אותי לבדוק משהו שלא עשיתי עד כה בכלל – להסתכל על ביתי, על ילדיי, על בעלי, אפילו על הכלבה, שלא הבחנתי בה ממש עד כה. 

"סדנאות ציור אי אפשר להעביר דרך הזום"

הדבר הראשון שהתחלתי לעשות, זה לשלוח קופסאות אוכל עם בעלי לעבודה, כי המזנון המפורסם, המאכיל אלפי סטודנטים ומרצים, הושבת עקב הקורונה. בהתחלה הוא היה מופתע מזה, אבל עכשיו הוא מפחד לחזור לימי המזנון. האוכל שלך הרבה יותר טעים, הוא מציין בהמון חום ואהבה. פעם, אם היה מעז להגיד את זה, הייתי נעלבת עד עמקי נשמתי. מה? זה מה שמגדיר אותי? בישולים? מה, ככה אתה מחשיב אותי? אבל ההתבגרות, תודה לאל, הרגיעה את המרוץ שבליבי והקורונה, תודה לאל, מייצרת לגיטימציה לכך. כל בני הבית שלי יודעים עכשיו שאני זמינה להסעות, בישולים ובקיצור, למה שצריך, וטוב להם. מה אגיד, טוב להם אז טוב גם לי.