חובש קרבי

רוצים שאסכם את שנת 2020? אז אסכם ואומר, זה לא הוגן! נשארו לי בסך הכול שלושה חודשים לסוף השירות הצבאי שלי, ורק בגלל שאני חובש קרבי אצטרך להתחסן ראשון. מאוד לא אוהב את זה, בלשון המעטה. מתייחסים אלינו כאל רכוש צה"ל ולא נותנים לנו, כצוות רפואי, להחליט האם להתחסן או לא. זה מאוד בעייתי בעיני כי אם זה היה תלוי בי הייתי מעדיף להיות מאחרוני המתחסנים ולא מהראשונים. אחרי שאתחסן, אתחיל לחסן את כל הפלוגה, יא אללה שלהם. יכול להיות שבמו ידי אשתול בהם מום עתידי, כזה שילווה אותם כל חייהם. לא באמת המתינו מספיק זמן כדי לדעת מה ההשלכות האמיתיות של החיסון הזה. 

אני לא בטוח מה מפריע לי יותר, הנזק שיקרה לי, לגוף הפרטי שלי, או הנזק שאני עלול לחולל באחרים. עד שהתגייסתי בכלל לא הייתה בי תחושה של אחר, של מישהו חוץ ממני. יש לי לא מעט חברים, משפחה שממש עוטפת אותי, אבל אני לא באמת מצליח להרגיש אותם, למען האמת. אני מתחיל לקלוט את זה רק בזמן האחרון. עד עכשיו בכלל לא הבנתי שזה לא אמור להיות ככה. אני לא בטוח מה שינה אותי, השירות הצבאי, הגיל, הקורונה, לא יודע. מרגיש שפתאום מתחילות להיפקח לי העיניים ודאגה מחלחלת פנימה. 

לסבא שלי, שהיה די שקוף עבורי קודם, להורים. התחלתי לפתח פחד מההזדקנות שלהם, אבל אני לא בטוח אם זו דאגה להם או שוב דאגה לעצמי, שאשאר בלעדיהם. בכל מקרה, אלו מחשבות חדשות ועכשיו פתאום התחלתי גם לדאוג לחיילים שלי. אני נמצא ביחידה מאוד קרבית והם קשוחים, החבר'ה האלה. עד שסוף סוף פונים לעזרה רפואית, זה אומר שהם באמת צריכים אותה. אז כשהם לא מקבלים את מה שהם צריכים, אני מוצא את עצמי נלחם ממש, בפעם הראשונה בחיים שלי, עבור משהו שלא מביא לי רווח אישי וזה מביא לי תובנות חדשות. גם הסתבכויות עם הקרפ"ח, שזה קצין רפואה חיילי למי שלא מכיר, וגם, לא יודע איך להגדיר את זה, בקיצור סיפוק. סיפוק מלעזור למישהו אחר. עד שאני חוזר הביתה לסופ"ש, נכנס לחדר, פותח את המחשב, נועל את הדלת ושוכח מהעולם.