עבודה מהבית במלוא מובן המילה

ברוכים הבאים לעולמי.אז ככה, בת 53 בעוד רגע, שני ילדים גדולים, נכד אחד ועוד אחת בדרך. ההורים שלי גרושים ומצריכים טיפול כפול, כל אחד בעיר משלו. לפתע באה הקורונה, ומאז שהיא באה אני מובטלת. כולם צריכים את שירותיי. אני מתרוצצת מעיר לעיר, מסיעה, מנקה, מבשלת, מכבסת, תולה. עוצרת לרגע לחשוב מה יהיה כאשר העבודה תחזור, והיא באמת בפתח, אוטוטו מתחדשת, לא יודעת מה יהיה אז, עם כולם. מה היה קורה השנה אם לא היתה קורונה, איך היינו מסתדרים עם האשפוזים התכופים, עם שמירת ההריון של הבת, מפחיד לחשוב על זה. כשמתקשרים אלי מהקבוצות אותן אני מלמדת, אני אומרת בוודאי, גם אני מתגעגעת, אבל מה לעשות, יש קורונה עכשיו ומסוכן להיפגש. אוטוטו, אני מבטיחה, כבר חוזרים. אבל הלב אומר משהו אחר לגמרי, הוא אומר, קורונה, תשארי עוד קצת, כמה חודשים נוספים, כדי שאוכל להישאר בבית ולהמשיך לעזור. זאת האמת, כל האמת ושום דבר מלבד האמת, סו הלפ מי גוד. חשבתי שאני קצת שרוטה עד שדיברתי עם ערן שיוביץ על הנושא.

 חזרתי עכשיו משלושה ימים אצל אמא שלי, שחזרה הביתה אחרי אשפוז ממושך במוסד שיקום, ולומדת לאט לאט ללכת שוב. הבת שלי שאלה בביישנות, אם אוכל היום לבוא אליה לעזור עם הנכד, כי היא בשמירת הריון, ולא יכולה ללכת את הקילומטר שמפריד בינה לבין הגן שלו. מבטיחה שאגיע, אמרתי לה, אבל קודם אקח את סבא לבנק, לקופת חולים, ולעוד כמה סידורים. בעלי דיווח שאחד העובדים במסעדה שבעבודה, נמצא חיובי בבדיקת קורונה, והם סגרו את המקום, וביקשו שכל מי שהזמין שם אוכל ולא הספיק לאכול אותו, שיזרוק את הארוחה לפח. בישלתי והכנתי קופסת אוכל, שייקח לעבודה. איזה בלגן, מה אומר ומה אדבר. צריכים אותי בגרסה של פעם. אמא שעובדת בבית, בבית, לא בחוץ. אפילו עבר בי הרהור לא לחזור בכלל לעבודה, אבל זה בלתי אפשרי, זה לא רק הכסף, זה המוניטין שנצבר, הידע שנרכש. אי אפשר לפרק את זה ולהמיר את זה לעבודות בית. אכעס על עצמי אם זה מה שיקרה בסוף. אבל הלידה מתקרבת, באמצע ינואר, ואז מה? המוח מסתחרר משאלות ללא תשובה.

 בינתיים הקורונה עונה במקומי. מערכות החוגים בהן אני עובדת לא חוזרות עדיין, ואני פטורה מלהחליט. לוקחת את זה מיום ליום ודוחה את המחשבות על העתיד. קורונה, תישארי.