בואו תעצמו רגע את העיניים שלכם ותחשבו על הבית שגרתם בו כילדים, איזה זיכרון עולה לכם ראשון? מחקרים מראים שאחוז גבוה של נשאלים מספרים על טעמים של מאכלים שהיו מקובלים בבית ההורים, לרוב עם תיאורים יותר ארוכים ממה שנדרש בשאלון ותמיד עם איזה שהוא זיק בעיניים שקשה שלא להבחין בו.
אצל כל אדם שתשאלו יש את האוכל של אמא שהוא הכי מיוחד בעולם עבורו. מעניין שגם מאכלים שלא היו אהובים ואפילו שנואים, כמו תרד שלפי התאוריה דאז עזר לבריאות, זוכים לאזכור כמעט תמיד. התופעה הזו קשורה לתכונה של חוש הטעם שקל לראות אצל תינוקות, תנו להם משהו חדש והבדיקה הראשונה שהם יעשו תהיה לשים את החפץ החדש והלא ידוע בפה. החשיבות של חוש הטעם לא נעלמת עם השנים אבל האדם הבוגר כבר מבין את חוסר התועלת, שלא להגיד אי הנעימות, של לעיסת הספר החדש שרק עכשיו הגיע הביתה והוא שומר את חוש הטעם לדברים שבאמת אפשר ללעוס ולאכול.
אחת התיאוריות המסבירה את חשיבות חוש הטעם היא שבזמן יניקה, זמן שבו התינוק מרגיש בטוח ויש לו קשר עין עם האמא, הטעם של חלב האם הוא חלק מרכזי בחוויה. עזבו את המחקרים החכמים והמתוחכמים, כל אחד שראה תינוק יונק מבין מיד לפי הפנים של היצור האנושי הקטן שהמצב שלו סבבה ואת ההרגשה הזו הוא לוקח איתו לכל החיים. הזיכרון של הטעם הוא בעצם יחודי גם מהסיבה שאין בעצם אפשרות לחלוק אותו בשום אופן עם אדם אחר, תמונה שאתם זוכרים או צליל אפשר לצלם או להקליט, ואדם אחר יכול עקרונית לחלוק את החוויה ולהיות שותף בה בצורה שכנראה יחסית קרובה למקור, אבל לשתף את הטעם של הקציצות של אמא שלי שהיו יוצאות חמות ומתובלות מהתנור, זה קיים רק ביני ובין עצמי ואת הזיכרונות האלה, של המאכלים מבית אמא, אני לוקח למסע החיים שלי והם קנה המידה שלי לחיים טובים, כי אין כמו האוכל של אמא. ואם רוצים להרגיש בית רוחני במסע החיים אז מומלץ לקרוא באתר http://laitman.net/